"היחס של רופאים תעסוקתיים לעובדים בישראל הוא 1 ל-40,000, וזה בקופת החולים שבה המצב הכי טוב. במדינות מערביות מתוקנות יש רופא לכל 5,000 עובדים". כך דיווח נציג משרד הבריאות בדיון שנערך אתמול (ב') בוועדת הבריאות של הכנסת בנושא משבר המחלות התעסוקתיות. לדבריו, רופאי המשפחה לא מקבלים הכשרה מספקת בנושא.
עוד בעניין דומה
ועדת הבריאות קיימה דיון בנושא המשבר ברפואה התעסוקתית. האתגרים, כפי שעלו מהדיון, כוללים היעדר מאגר נתונים שיאגד את כל הנתונים מכל הגופים העוסקים בנושא; היעדר מודעות למניעה בקרב עובדים ומעסיקים; היעדר רופאים תעסוקתיים; היעדר אבחנה והגדרה של סיכונים תעסוקתיים. העלות הכוללת של המחלות התעסוקתיות נופלת על המדינה ועל קופות החולים.
ממחקר אחרון של המוסד לבטיחות וגהות עולה הערכה כי מספר מקרי המוות בכל שנה בישראל ממחלות תעסוקתיות הוא 1,200 וכ-100,000 חולים מדי שנה. 59% מהעובדים לא מקבלים הדרכה בנושא ו-32% אינם מרגישים מעודכנים ביחס לסיכונים בעבודתם. הערכת העלות של המחלות התעסוקתיות למשק נעה בין שני מיליארד שקל לעשרה מיליארד לשנה.
לפני למעלה מעשור, בשנת 2011, הוקם רשם מחלות תעסוקתיות במשרד הבריאות. הדו"ח האחרון של הרשם, שפורסם בינואר השנה, מתייחס לנתונים של 2018 עם דיווח על 2,210 מקרים חדשים, מתוכם רק 1,683 זוהו כמחלות תעסוקתיות. בנוסף, קיים תת דיווח של מחלות תעסוקתיות בתחומים שונים, בין היתר בגלל הקושי להוכיח קשר סיבתי בין המקצוע למחלות.
לתת הדיווח ולהעדר הגדרה של מחלות תעסוקתיות התייחסה ד"ר ליבי אגוזי מהמכון לבטיחות וגהות, שאמרה: "המספר 1,200 מתים בשנה זו בהחלט הערכת חסר המבוססת על נתוני התמותה בישראל והאחוזים המיוחסים לפי ארגון הבריאות העולמי. לקחתי רק את חמש המחלות העיקריות שהן סיבות התמותה העיקריות בישראל ב-2020 ולפי זה נעשתה הערכה של 1,200. יש מחלות שאינן מוגדרות כמחלות תעסוקתיות אבל יכולות בחלט להיות קשורות לתנאי עבודה".
100 רופאים תעסוקתיים ל-4.5 מיליון עובדים
עוד דווח לוועדה, שבישראל פועלים כיום רק כ-100 רופאים תעסוקתיים, הנותנים מענה למשק של 4.5 מיליון עובדים.
למחסור ברופאים תעסוקתיים התייחסה נציגת "קו לעובד" בדיון, דיאנה בארון, שאמרה: "ההשלכות של המחסור בידע וברופאים רבות, ובראשן הטיפול בנפגעים שאחר כך נעדרים בגלל ימי מחלה, נאלצים לעשות הסבה מקצועית, וזה גורם לירידה בפריון ולהגדלת הנטל על ציבור העובדים הכללי והמעסיקים. כל הרצף הזה נוצר מאי מניעה במועד הנכון של מחלות תעסוקתיות. הקמנו קואליציה של העוסקים בתחום למען בריאות תעסוקתית, גיבשנו עקרונות, יעדים ומטרות עם נציגי משרד הבריאות וארגונים שונים מתוך הבנה שחייבים לפעול במשותף כדי להביא לטיפול בסוגיה הזאת".
ד"ר שלמה משה, רופא תעסוקתי בכיר ב"מכבי", אמר כי יש להעביר בחקיקה את האחריות למעסיקים: "כולם מדברים יפה אבל אף אחד לא רוצה להשקיע. המודל בעולם הוא שמעסיקים מממנים את הרופא התעסוקתי, וכאן זה הקופות. ישראל היא המדינה היחידה שהמעסיק לא משלם כלל מס בריאות. יש צורך בחקיקה, כמו למשל כזו שתגדיר שכל מעסיק של מעל ל-5,000 עובדים יצטרך להעסיק רופא תעסוקתי. ישראל היא המדינה ראשונה בעולם שסגרה מכון לבריאות העובד וזה נעשה בהחלטה מושכלת של מינהל הבטיחות והבריאות. צריך חקיקה שתעגן הקמה ופעילות של מכון כזה".
ד"ר אליהו רוזנברג ממשרד הבריאות סיפר כי המכון לבריאות העובד נסגר ב-2005. לדבריו, היחס של רופאים תעסוקתיים לעובדים בקופת חולים בישראל הוא 1 ל-40,000. "במדינות מערביות מתוקנות זה מגיע לרופא לכל 5,000 עובדים. רוב התחלואה התעסוקתית שניתן למנוע מגיעה לרופא המשפחה, אבל רופאי המשפחה לא מקבלים הכשרה מספקת לזה. איך נצפה מרופא מן המניין לתת מענה או להגיע להיות רופא תעסוקתי ולפתור את המחסור אם לא מלמדים אותם את הנושא בלימודי הרפואה?", אמר.
לדבריו, יש מדינות שיש להן חקיקה שמחייבת פעולות של קידום בריאות ומניעה ברמת המעסיק ויש גם תמריצים למעסיקים. "אצלנו, תכנית לעידוד מעסיקים למניעת תאונות עבודה שכבר אושרה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, תרד לטמיון בסוף השנה בגלל שהביטוח הלאומי לא התקין תקנות במשך חמש שנים".
ד"ר רז דקל, רופא ראשי במינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית במשרד העבודה, דיבר על המחיר הכלכלי לצד הפגיעה בעובדים: "המדינה בסוף משלמת, במקום על מניעה, על תגמולים ונכות". הוא הוסיף וציין כי איגום המידע הוא אתגר למערכת. "כדי לקבל תמונת מצב אמיתית צריך לרכז את המידע ולמקד את הפעולות במקום הנכון, אך יש קושי אמיתי כי המידע מפוזר בקופות החולים, בתי החולים, ביטוח לאומי, חברות הביטוח וכו'. כל אחד מרכז ושומר את המידע שלו. אנחנו מקבלים רק חלק קטן ממנו ולכן אין לנו נתונים אמיתיים, רק הערכות. לצד זה יש קשיים גם בתקינה, בתקצוב ובסדרי העדיפויות".
ראש מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית במשרד העבודה לשעבר, ארז מימון, ציין כי "ממחלות תעסוקתיות מתים פי 30 יותר מאלה שמתים בתאונות עבודה בענף הבנייה שעליהן אנחנו שומעים כל יום וזה עולה למדינה עשרה מיליארד שקל בשנה וזה מבלי שנתייחס לחולים ולמשפחות. הוא הוסיף וסיפר כי החליט לוותר על התפקיד לאחר שגילה כי אינו יכול לעשות הרבה. "החזרתי את המפתחות שמונה חודשים אחרי שמוניתי כי הבנתי שלא רוצים לקדם את תחום הבריאות התעסוקתית, שהוא מבחינתי כשל מערכתי רב שנים".
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
